טקס החינה בקרב יהודי תימן שעלו לארץ 

כפי שמתאר אותו ידידי ורעי פרופ' אבשלום מזרחי בספרו המונומנטאלי "מור ולבונה" (הוצאת פוקוס 2007).

" התיאור משקף את הטקס הרווח בארץ כיום ולא של קהילה מסוימת, או אזור מוגדר בתימן. הלבוש ההדור ומערכת התכשיטים שיוזכרו, נועדו במקורם לליל החופה, אך הועתקו בארץ לטקס החינא. כיום, כמו בעבר, נערך טקס החינא באחד מערבי הימים שלפני החתונה וסמוכים לה. שעה ארוכה קודם לטקס עמלה המלבישה (שיש שהיא גם הזמרת) בהלבשת החתן והכלה. מרבית הזמן מוקדש לכלה, שתלבושתה כוללת, לבד מגלימת-פאר וממכנסי-נשים הדורים, מספר רב של רבידים וענקים, צמידים וטבעות, עטרה מפוארת המקושטת בפרחי ציפורן אדומים ולבנים ובענפי ריחן (בזיליקום) ושדאב (פיגם) ריחניים.

אט אט נאספים הקרואים ומתיישבים איש במקומו, משוחחים איש עם רעהו ואישה עם רעותה וממתינים לכניסת הכלה והחתן.

על הקיר שלמרגלותיו ישבו החתן והכלה תלוי סמאדר, שטיח קיר מצויר בשלל צבעים. כיסאותיהם של החתן והכלה ניצבים ומשענתם אליו, כשלפניהם שולחן מכוסה במפה צחורה ועליו אגרטלים ובתוכם זרי פרחים.

באחת מפינות החדר ניצב כלי חרס המכיל גחלים לוחשות. זוהי המגמרת. היא נקראת כך על שם גבישי הגאוי, שמפזרים אותם על הגחלים, ועם השרפם הם מפיצים ריח טוב ומנעימים לנוכחים את שהותם.

בתום ההכנות מובלים החתן והכלה אל המקום שבו עתיד הטקס להיערך, בתהלוכה אטית הנקראת זפה. בתהלוכה זו משתתפות המלבישה וזמרת סוליסטית, נשות הבית וחלק מן הקרואות. הן פוצחות בשירי נשים שמקצבן מתון. חלק מהנשים המלוות את הכלה נושאות בידיהן, או על ראשיהן, מגשים קלועים בשלל צבעים (מזאהר), בתוכם מונחות ביצים מוקפות נרות דולקים ומעוטרות בוורדים ובגבעולי ריחן ופיגם (שדאב).

עם היכנס החתן והכלה פוצחות הנשים בסדרות של תרועות שמחה, המופקות באמצעות השמעת קול הנשבר עם הרמה תכופה של הלשון והקשת חודה בחלק העליון של החך ונשמעות כרצף של למד חרוקה: ל, ל, ל, ל, ל...

משהתיישבו החתן והכלה במקומם פותחות הזמרות במחרוזות של שירים שתוכנם, ניגונם וקצבם משתנים משיר למשנהו.

שיאו של הערב מגיע שעה שקערת הנחושת הממורקה ובתוכה עיסת החינה מוכנסת אל החדר. ההכנות למריחתה על כפות ידי החתן והכלה הן בעיצומן. שעה ארוכה ובטקסיות מרובה נילושה החינא בידי אחת הנשים המבוגרות שבחבורה, בדרך כלל אחת מקרובות משפחתה (אמה, דודתה או סבתה), או לחלופין אחת מן הנכבדות שבקרואות.

אותה שעה עוברות הזמרות לשיר המכונה תרחוב, שקצבו האטי, ניגונו ותוכנו הולמים את אופייה של השעה.

המנוסות שבקרואות נוטלות את אלמזאהר - אותם מגשים ססגוניים שמונחים עליהם ביצים מקושטות בפרחים, ענפי בשמים ונרות דולקים - ביניהן אחת הנוטלת את קערת החינא - מניחות אותם על ראשיהן ומרקדות בחן לפני הכלה.

בתום השירה מוזמנים הורי הכלה, בני משפחתה וידידיה הקרובים, לבוא בזה אחר זה, למרוח מעט מהחינה על כפות ידיה. אגב כך, הם מברכים אותה ואת בן זוגה בבריאות, בפוריות, באושר ובהצלחה בחיי נישואיהם.

לאחר הברכות והאיחולים עוברות הזמרות לשירים בעלי תוכן עליז ומקצב מהיר, וכל צעיר בשנים - או ברוחו - מקפץ ומרקד לקולם ולצלילי התוף והמצלתיים. במהלך הערב סובבים בני הבית בעלי השמחה ללא הרף בין אורחיהם, מכבדים אותם מתקרובת הג'עלה, היא התקרובת הכוללת פרות טריים ומיובשים, מיני קליות, משקאות חריפים (שהבולט שבהם הוא יין השרף - הערק), נתחי בשר צלויים ומבושלים, פלחי ירקות מתובלים, ועוד.

ברבים מן הדברים המובעים בחומר, במלל ובמעשה בטקס החינא טמונות משמעויות, הסובבות את החתן והכלה בדרכם החדשה - על מפתן הקמת בית בישראל. מסיבות הנישואין וטקסיהן אופיינו בסמליות רבה ובמעשים, אשר ביטאו את פחדם ואת רצונם של בני משפחת הכלה להגן עליה מפני קנאת זרים ולהרחיק מעליה כל פגע רע. מטעם זה נהגו לשרוף גבישי מר ותיי, המפיצים ריח מריר במידת מה, בשעת ליווי הכלה אל בית החתן ולשבור ביצה על סף ביתו בטרם תדרוך כף רגלה עליו, ערב כניסתם לחופה.

כיאה לשעת שיא בחייה ועדייה עוטה הכלה מחלצות פאר על גופה, עטרה הדורה לראשה ועדיים רבים, כבדי משקל וערך, ענודים על פרקי ידיה ואצבעותיה ועל חלקת צווארה.

רובם ככולם באים להבליט אותה בין הנאספים ולשוות לה הוד והדר מלכים לקראת חתונתה, יום שמחת לבה.

בין התכשיטים העוטרים את הכלה והפרחים המקשטים אותה ומדיפים ריחות משכרים חבויים גם כאלה המצפינים בתוכם כוונות נסתרות.

בתוך העטרה המפוארת המתנשאת על ראש הכלה מוטמן חיתול, המסמל ברכה לפריון. שפע התכשיטים רומז ומפנה את שימת לבה של הכלה למסגרת החדשה של חייה, שיש בהווייתה כובד נפשי ורוחני (כמשקלם הכבד של התכשיטים), לערכיותה ולחשיבותה (כערכם הרב של התכשיטים).

העטרה מקושטת בפרחים עדינים ויפים, הבאים לסמל את ההקפדה הנדרשת ממנה לשמור על יופייה ועל נעימות הליכותיה, כדי שתיראה תמיד יפת מראה בעיני בעלה. משני צדי ראשה תולים גבעולים משני צמחים ריחניים: ריחן ושדאב. (בזיליקום ופיגם, בהקבלה). הריחן, שהוא בעל ריח נעים ומשכר, בא לאחל לכלה חיים יפים ומאושרים כריחו הטוב, והשדאב (שבר לבן) בא להרחיק מהכלה כל אפשרות שעין הרע תפגע בה ובאיכות חייה עם בחיר לבה. הקישוט בריחן ובשדאב בא גם להטות את תשומת הלב מיופייה של הכלה ועדייה ולהרחיק היזק עין הרע. בין התכשיטים שהכלה עונדת על צווארה מתנוסס פריט בעל צורה משולשת, הנקרא בשם כרטה. המעטה החיצוני שלו אדום (אצל החתן צבעו ירוק) והוא מעוטר ברקמה מיוחדת.

למעשה, אין זה תכשיט, אלא קמע. מתחת למעטה החיצוני המקושט, כנוסים יחדיו: עלי שדאב (שמו האחר בלהג התימני ליזאב), זרעי קצח הגינה (קוחטה) וגרגרי מלח, מר ותיי - אלמנטים המשמשים להגנה מפני היזק עין הרע, שדים ורוחות.

גם לצורתו המשולשת של הקמע תפקיד בהגנת הכלה, שכן על פי אמונתם של בני תימן, יש בצורה הנדסית זו כוח מגן, העשוי לדחות ולסלק את אותם כוחות הרשע האורבים לאדם בזמנים המהווים שיא בחייו, כמו: לידה, ילדות ונישואין. צורה זו רווחת גם כיום ובמיוחד אצל בני העם היהודי, הנוהגים לענוד על צווארם תליון, בעל שני משולשים המונחים זה על גב זה, מבלי לעמוד על משמעותו. תליון זה הלא הוא ה"מגן דויד", ששמו מעיד עליו כי נועד להגנה, ותכליתו מסבירה את הימצאו גם בקרב בני עמים אחרים.

שירת הנשים, המושרת מעת הכנסת הכלה אל היכל השמחה ועד תום המסיבה, שומרת על זיקה הדוקה לשלבים השונים של הטקס, לאופיו של הערב, לכלה ולעתידה.

יש מן השירים המחמיאים לכלה, בתארם את יופייה ואת נעימות הליכותיה, ויש מהם המעתירים שבחים על בן זוגה, יוצרים אצלה ריגושים חיוביים כלפיו, ומכשירים את הקרקע לקראת המפגש הצפוי ביניהם בליל כלולותיהם. שירים אחרים מכינים אותה לקראת העתיד, בבטאם את רגשותיה ואת צערה על הפרידה הקרובה ממשפחתה ומבית הוריה, לצד מוסר ותוכחת, המכוונים אותה לקראת נישואיה.

השירים עמוסי רגשות הם, ופעמים רבות מעוררים את בכיין של הכלה והנשים הנוכחות. מיוחד בשירים הוא התרחוב, המושר בעת לישת החינא, ותוכנו: תפילה ובקשה להצלחת הנישואין ולהרחקת המזיקים, הזוממים לפגוע או לפגום בכלה ובבן זוגה הטרי.

לישת החינא נעשית זמן ארוך ובטקסיות מרובה. באופן מכוון נבחרת לכך אישה שכבר חדל להיות לה "ארח נשים", ביטוי לרצון שהלישה תיעשה בטוהר.

אותו פרק זמן מנוצל גם להרמת ביצה מתוך אלמזהרה והקפת ראש של הכלה בה - פעולה הנקראת דראע. וגם לה כוונה להרחיק עין הרע וכל פגע רע מן הכלה.

אבקת החינא שבה נעשה שימוש בטקס, היא החינא האדומה, שצבעה ידוע ביציבותו וביכולתו להחזיק מעמד במשך זמן רב.

אף על פי שהמילה חינא שגורה בלשון הערבית, משמעות המונח "חינה" מוכרת לנו מן השפה הארמית שבה הוא מתפרש כחן, נוי ויופי, כלומר: צביעת ידי החתן והכלה הנה אלמנט קישוטי. מטרתו לגרום לבני הזוג מציאת חן זה בעיני זה מן המפגש הראשון שלהם, ומסמל את השאיפה והרצון, שכך יהיה כל ימי חייהם.

יצוין, כי לא רק כלות וחתנים קושטו בחינא, אלא כל ימות השנה נהגו רבות מנשות תימן לצבוע בה את כפות ידיהן ורגליהן וגם את ציפורניהן אם לנוי ואם לבריאות.

עם זאת, משנה שימת לב הוקדשה לנערה-אישה הנישאת, אשר קושטה באמצעות החינא וחומרים נוספים באופן מיוחד ובטכניקות שונות: ברגליה כפות ידיה וזרועותיה ואף בנקודות מסוימות בפניה. פעולת הקישוט נמשכה מספר ימים, אך גולת הכותרת שלה הייתה ליל החינה והטקס המיוחד שנערך בו.

תרחוב לליל החינא - שיר לטקס החינא

סעת אלרחמן ד'אלחין ואלשיאטין ג'פלין.                     שעת רצון עכשו והשטנים נפקדים.

ואלשיאטין פי גבל צין פי אלבחר ג'טסין.                      במרומי הר צין עצורים במצולות הים לכודים.

יא חגאב אללא עלא אסמיש ועלא מאן סמתיש.             מלאכי האל ישמרו צעדך ונתיבות אמך יולדתך.

סמתיש יא ניני אלעין, יא זבד אלחגבין.                       קראתך אישון בת-עין, חננית הגבותים.

ופתח אלבאבין יא גיד, גלק אבואב אלשגאן.                             פתח שערי שפע "בן-חיל", נעל את שערי

                                                                                העצב

ופתח שרקי וגרבי ופתח אלתלת עדן.                         פתחם שחרי וערבי ופתח שער עדן השלישי.

לילת אלחנא טוילה, מאן יסקיה לנא?                          ליל החנא ארך הוא, מי יספיק מאורו לנו?

עיסקיה אלמזלאם שמעה ולא גלגלן.                                        ירוהו לנו השנון, בנרות או בשמנים.

חגבי יומא עליה ואכתרי לי באלחגאב.                         סוככי עלי אמא הרבי לי "שמירותיך".

וכתרי באלמר תיי וכתרי רגדיד אלשדאב.                   הרבי במר ובתיי הרבי גבעולי השדאב.

וכסרי ביצא עלא אלבאב, לא חצאר שיטאן ג'ב.             נתצי ביצה בפתח אם יופיע שטן, ונס.

יא למאן הדא אלמזאהר ואלשמוע אלציא?                   למי סלסלות-זהר אלה והנרות הדולקים?

לסיד אלנאס יא נאס ואלעואלים דריא.                         לנכבד באנשים שואלי והכל יודעים אמאי.

בנת מאן היא, בנת מאן היא? בנת מאן ד' אלמחכיה?                בת מי היא, בת מי היא? בבת מי מדבר?

בנת ד יקרא ויכתוב ויצלי באליהוד.                             בת ההוגה בתורה גם כותב ובקרב עדתו תפלה נושא.

זפה לכלה - שיר לכת המושר בעת ליווי הכלה אל בית החתן

אבדע במאן הוא על אלדניא תולה                              אפתח בשם האל, בורא עולם.

כאלק נגום אלעשא ואלבאכר אהמה                                        יוצר כוכבי הלילה ובבקר אוסף נגהם.

יומא ליש אלעפיא יאלי בזיתיני                                   אמי, לך הבריאות אשר עד כה נשאתיני.

יאלי בזיתי סנין ומא ג'תיתיני                                     את שגדלת שנים ולא עצבתיני.

יאבא לך אלעפיא ולך עומר מתני                                אבי, לך הבריאות ולך חיים משנה.

ותזורני יומיה לאכן תנסאני                                                    פקדני יום יום. אל נא תנשה.

יא בזיא לאלבנאת ויא בצעת נאס                                נושאת הבנות לא לה, כי לאחרים.

אמס אלעשי ביתכום ואליום בנת אלנאס                      אמש בת ביתכם נחשבתי והיום בת זרים.

יומא ואנא סרחא מעא תוציני                                     אמי לגורלי אני הולכת ממני חסכי תוכחת.

אוציש יא חמממה באלעקל מזאני.                              אוכיחך יפתי, חייך תנהלי במאזני הדעת.